החלטה בתיק בש"פ 1243/04

            בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא י' טימור), שניתנה ביום 27.01.04 בתיק ב"ש 203/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

            כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו עבירות של שימוש ברכב ללא רשות לפי סעיף 413ג' לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק), מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(1) לחוק, גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק, גניבה מרכב לפי סעיף 413ד(א) לחוק, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(2) לחוק, נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל-1970.

            על-פי עובדות האישום הראשון של כתב האישום, ביום 29.07.03 נטל העורר את רכבו של אחיו בלא רשותו, והתחיל לנהוג בו מביתו, אך כאשר הבחין במחסום משטרתי, הוא ביצע פניית פרסה, כיבה את אורות הרכב והחל לנסוע צפונה במהירות ובצורה מסוכנת, בניגוד לכיוון התנועה. השוטרים פרסו מחסום דוקרנים במסלול נסיעתו של העורר על מנת לעצרו, אולם הוא פרץ את המחסום והמשיך בנסיעה מהירה בניגוד לכיוון התנועה על מנת להימלט מהמשטרה. בשלב מסוים העורר נטש את הרכב, לאחר שנגרם תקר לגלגל הרכב עקב פריצת מחסום הדוקרנים, וברח רגלית מן הרכב.

            על-פי עובדות האישום השני של כתב האישום, ביום 4.01.04, נטל העורר רכב של אדם אחר ללא רשות ונהג בו. שוטרים אשר הבחינו בו סימנו לו לעצור, אך הוא לא ציית להם, והם ניהלו מרדף אחריו, במהלכו הוא נהג בצורה פרועה על הכביש, בין היתר הוא ניסה לפגוע בג'יפ המשטרתי, נסע בנתיב הנסיעה הנגדי, עקף מחסום משטרתי וכל זאת על מנת להימלט מן המרדף המשטרתי. העורר המשיך בנסיעה עד שהגיע למתחם מבנים, עצר את הרכב הגנוב סמוך למתחם זה, נמלט רגלית והסתתר באחד המבנים עד שנעצר על-ידי השוטרים.

            בית המשפט המחוזי, על-סמך תסקיר מעצר שהוגש לו על-ידי קצינת מבחן לנוער, קבע בהחלטתו, כי שחרורו של העורר בתנאי מעצר בית לבית אימו אינה חלופה ראויה, בציינו כי:

"טוענת משפחת המשיב, עפ"י האמור בתסקיר, כי הופתעה מהתנהגות המשיב שנחשב נער שקט. מתקשה אני לקבל גרסה זו, בהתחשב בעברו של המשיב, כמתואר לעיל. יותר מכך, המשיב הודה בעובדות שבאישום הראשון, על פיהן נטל רכבו של אחיו ללא רשות. מכאן שהתנהגותו הפוגענית אמורה היתה להיות בידיעת המשפחה. אין גם לשכוח שבעבר הופנה לשירות המבחן בשל שותפיו בעבירה של שימוש בנשק ובני המשפחה, לכאורה, לא גרמו לו להתייצב בשירות המבחן. כיצד נדע שעתה שיתוף פעולתם יהא יעיל יותר".

            בית המשפט המחוזי הורה לשירות המבחן לבחון חלופת מעצר אחרת במסגרת חוץ ביתית, ואכן בתסקיר מעצר משלים שהוגש לבית המשפט המחוזי צויין, כי הוצעה לעורר ומשפחתו חלופת מעצר במסגרת הוסטל של חסות הנוער ביפו, אך מסתבר כי גם המשפחה והעורר סירבו להצעה זו. יש לציין, כי ללא הסכמת העורר רשות חסות הנוער אינה יכולה לקלוט אותו.

            מכאן הערר שבפני.

            בא-כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר במקרה דנן  והתמקד אך ורק בשאלת חלופת המעצר בעניינו של העורר. הוא סבור, כי יש בשחרורו של העורר בתנאי מעצר בית לבית אימו בפיקוחה ובפיקוח דודו, ובנוסף לכך בפיקוח שרות המבחן, משום חלופה הולמת אשר יכולה לנטרל את מסוכנותו.

            באת-כוח המדינה, ביקשה לדחות את הערר. לטענתה, המדינה לא הביעה התנגדות בדיון בבית המשפט המחוזי וגם לא תתנגד כעת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר חוץ-ביתית במידה והעורר עם משפחתו יסכימו לקבלה כאופציה חלופית למעצרו מאחורי סורג ובריח עד לסיום הליכים המשפטיים נגדו. באת-כוח המדינה סבורה, כי חלופת מעצר בבית אימו אינה חלופה מתאימה במקרה דנן, היות ומשפחתו אינה יכולה להתמודד עימו ואינה מהווה עבורו פיקוח נאות.

           לאחר ששקלתי את כלל נסיבות המקרה שבפני, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

          אמנם המדיניות הברורה והעקבית של המחוקק ושל בית המשפט היא, כי יש לנהוג זהירות מיוחדת במעצר ובמאסר של קטינים, משום שהנזק הצפוי להם ממעצר או מאסר עלול להיות קשה והרסני יותר מן הנזק שעלול להיגרם לבוגרים, וכן משום שחשיבות יתירה נודעת לשיקול של שיקום לגבי קטינים (ראה בש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני ו-2 אחרים, תק-על 99(1), 66).

            אכן, גם במקרה שבפני, לדידי, המשך מעצרו של העורר אינו תורם לשיקומו, אך מנגד, במידה וישוחרר לחלופת מעצר בבית אימו מסוכנותו לביטחון הציבור לא תנוטרל, היות ולאור הנתונים הנמצאים בפנינו, משפחתו אינה יכולה להוות עבורו מסגרת פיקוחית הולמת.

            יש לציין, כי המקרה שבפני הינו מקרה מיוחד, שבו העורר ומשפחתו אינם מוכנים להסכים לחלופת מעצר חוץ-ביתית ועומדים על דעתם שבית המשפט יורה על חלופת המעצר המוצעת על-ידם. עמדתם זו של העורר ומשפחתו אינה מקובלת עלי. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי התנגדות זו של משפחת העורר אינה יכולה לכפות על בית המשפט לשחררו לחלופת מעצר בבית אימו. תפקידו של בית המשפט לפעול על-פי שיקול דעתו המקצועי ולא על-פי רצונם של מי מבין הצדדים.

            התוצאה היא שהעורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. יחד עם זאת, בא-כוח העורר רשאי בכל עת להגיש בקשה לעיון חוזר על החלטתו של בית המשפט המחוזי במידה והעורר ישנה את דעתו ויסכים לחלופת מעצר חוץ ביתית במסגרת הוסטל של חסות הנוער ביפו או לחלופה חוץ ביתית אחרת, אשר תוצע על-ידי שירות המבחן ותימצא ראויה על-ידי בית המשפט המחוזי.

            סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ד בשבט התשס"ד (17.2.04).      

                                                                                      ש ו פ ט